מספר רישון: 27-162854

לפעמים אני הולך לפסיכולוגים מנוסים בשביל הדרכה מקצועית, ולפעמים אני מוצא אותה במקום אחר. בשירו 'קוקירקו', רביד פלוטניק מרפרפ משפט חשוב ומעורר חשיבה- 'אם יש פה ספק, אז יש כאן גדילה פוטנציאלית, ועכשיו הזמן לתת את הכל' (בהמשך השיר הוא מבקש כמה פעמים שלא נדליק אותו, אבל זה לא העניין המרכזי כאן). 

​

השורה הזו מעוררת אצלי חשיבה על חרדה, המקורות שלה, ובעיקר על הפוטנציאל שלה. אנשים המתמודדים עם חרדה (לא הכרתי הרבה כאלו שלא מתמודדים איתה), יודעים לספר, שאחד הדברים שחוזרים שוב ושוב בין תכנים שונים של חרדה, הוא חוסר הידיעה. השאלה 'מה יהיה?' היא שאלה שבעיני מגלמת בתוכה הרבה מהמהות של חרדה. כמובן, כשהשאלה הזו נשאלת מתוך חרדה, היא נשאלת יותר ככה: 'מה יהיה?!?!?!!?!?'. אם מסתכלים על השאלה הזו, אפשר לראות את הספק המובנה שנמצא בבסיסה של חרדה- יש לנו ספק לגבי מה יהיה בעתיד, והגוף והנפש מגיבים לספק זה בעוצמה. 

​

הרבה ממה שקורה בטיפול נפשי לסוגיו השונים (גם אם מדובר בטיפול דינאמי , טיפול CBT או טיפול אינטגרטיבי) עוסק בעבודה עם חרדה, תוך כדי ניסיון להבין מה היא מספרת לנו על עצמנו. בקלות אפשר לראות מה החרדה מסמנת לנו לגבי מה מסוכן עבורנו, מה מדאיג אותנו, ומה אנחנו לא יכולים לעשות. אבל ככל שמתקדם הטיפול, נצליח אולי לראות מה החרדה מספרת לנו על הרצונות שלנו, החלומות שלנו, ואפילו על הכוחות שלנו. 

 "אם יש כאן ספק {חרדה} אז יש פה גדילה פוטנציאלית {צמיחה}..." אומר לנו רביד, וכמו שאפשר להבין מהסוגריים המסולסלות שהוספתי, אני מבין את זה כחיבור חשוב בין חרדה לבין הפוטנציאל שלנו לצמוח כבני אדם. נראה לי שבהרבה מובנים, צמיחה משמעותית מחוייבת בספק, מאחר שהיא מביאה אותנו למקומות שלא הכרנו. אפשר לחשוב למשל על תינוק שעובר, בשעה טובה, מזחילה להליכה. הרגע הזה משמח מאוד, אבל מלא בספק- הן עבור ההורים והן עבור התינוק. ההורים בספק בנוגע ליכולת של התינוק ללכת מבלי להיפגע, והתינוק בספק כל פעם מחדש כשהוא מתרומם, האם הוא יצליח ללכת או לא, ולאן זה יביא אותו.  

​

השורה של רביד מסתיימת בהצעה לגבי אופן התגובה לספק - "...ועכשיו הזמן לתת את הכל", וזה בדיוק מה שעושה התינוק שעכשיו התחיל ללכת. התינוק הזה לא נמצא בחרדה בהקשר להליכה שלו, הוא מתרגש וסקרן לגבי האפשרויות החדשות והלא מוכרות שנפתחו בפניו- למשל ללכת למקומות שהוריו לא מתכננים שיגיע אליהם. אפשרויות אלו, הן בדיוק הדברים שמעוררים בהורים את השאלה "מה יהיה?!?!?". למשל- מה יהיה אם הוא יפיל על עצמו משהו מהמדף? ואם הוא יתקע עם הראש בפינה? ומה יהיה אם ידחוף אצבע לשקע?"... הופה, הנה החרדה שלנו. התינוק מתמקד בפוטנציאל הגדילה, וההורים מתמקדים בפוטנציאל הפגיעה (לפחות באותו רגע. ברור שברגעים אחרים, חרדים פחות, הם שמחים ורואים גם הם את פוטנציאל הגדילה). 

 

מה שהשורה היפה והחשובה של רביד הבהירה לי- זה שלצד כל הדברים המפחידים שהחרדה שלנו מסמנת לנו ('זה מסוכן', 'זה יכול לפגוע בך או באחר' 'לא יהיה אפשר לתקן את זה'), אפשר וחשוב לראות בה גם תזכורת לפוטנציאל הגדילה שיש לנו בסיטואציה מעוררת החרדה. מעניין מה יקרה אם ברגעים בהם אנחנו מרגישים חרדה, לצד השאלות של 'מה מפחיד אותי כל כך?' 'איך אני מפסיק את זה?' או 'למה זה קורה לי?', נצליח לשאול גם- 'מה פה מאפשר לי גדילה פוטנציאלית'? 

 

אז אל תדליקו אותי!