מספר רישון: 27-162854

שמתי לב לדבר מעניין: בכל רגע – אני לא באמת שם לב להכול. בעצם, אולי אף פעם לא שמתי לב באמת להכול. אנחנו שמים לב רק למה שנראה לנו חשוב. למשל, כשאני נוהג, אני מבחין בכביש, במכוניות ובמעקה הבטיחות, אבל סביר להניח שלא אשים לב לחלונות הבניינים בצד הדרך, או לידית ההנד-ברקס שמציצה בזווית העין. 

 

אנחנו משתמשים במילים כדי לחשוב ששמנו לב. אם אני מצביע על מה שמולי ואומר "זה חלון", זה נשמע כאילו ראיתי את כולו – את המסגרת, התריסים, הלכלוך על הזכוכית, המסילות... אבל האמת היא שלא התעמקתי בכל אלה, לא באמת ראיתי אותם. אולי רק עכשיו, כשאני עוצר ובוחן, אני מתחיל לשים לב. 

אולי בכלל, המילה "חלון" היא דרך לסכם משהו מורכב מדי בשביל לשים לב אליו בכל פרט. ואם אתמקד בכל חלק, אגלה שגם הוא מורכב מדברים נוספים – כאלה שלחלקם אין לי מילים, ולחלקם אולי אין בכלל מילים בשפה. 

 

המציאות – חיצונית ופנימית – מלאה בפרטים. תשומת הלב שלנו לא יכולה להכיל את כולם. ואותו דבר קורה גם בפנים: אנחנו שמים לב בעיקר לדברים שיש לנו עבורם מילים. 

המוח והנפש זוכרים מתוך הקשר. ושפה – היא סוג מאוד חזק של הקשר. כשאין לנו מילה לתחושה גופנית או לרגש, קשה לנו לזכור או להבין אותם, מעבר לתגובה מיידית. 

למשל, כשאנחנו חווים כאב גופני חדש, או תחושה עדינה שצפה פתאום – בלי מילים קשה לנו להחזיק אותה, להבין אותה, או לדבר עליה. לפעמים, רק בדיעבד, משהו חיצוני – כמו ריח, מוזיקה או מקום – יחבר אותנו לזיכרון ישן ויעיר רגש שלא היה לו שם. 

פתאום אני מריח ריח מסוים, והוא מחזיר אותי לריב בכיתה ה'. אז אולי לא שמתי לב למה שהרגשתי, אבל עכשיו – יש לי מילים, יש לי הקשר. אני יכול לחוות את זה מחדש, להבין מה הרגשתי אז, ולשזור את זה לתוך הסיפור של עצמי. 

 

במובן הזה, מילים יכולות להרגיע, לרפא. הן נותנות שם למשהו שהיה פעם לא מובן ומאיים. 

כל דבר שאנחנו חווים – בפנים או בחוץ – מקבל משמעות רק בתוך הקשר. אין "משמעות" בלי משהו ליד, או משהו שנמצא בצלו. ואולי באמת אין משמעות בלי היעדר משמעות – כמו אצל ביון: ה-thing וה-no-thing. כשאני מדבר על משמעות, אני מתכוון למשמעות נפשית – לא לאיזו אמת אובייקטיבית. כי מה שנכון – הוא מה שנכון לי. טיפול פסיכולוגי הוא דרך (לא היחידה, אבל משמעותית) לפגוש את אותם דברים מעורפלים מהעבר – כאלה שלא היה להם הקשר, ולכן נחוו כמאיימים או מוזרים – ולחבר אותם מחדש. בהתחלה מתוך הקשר רגשי מול המטפל, ואחר כך – מתוך שפה משותפת. כך ניתנות מילים למה שחי בתוכי.